בקשר לאפיסטמולוגיה ומציאות

סרטון שמצאתי במקרה ביוטיוב, שמתייחס לכמה שאלות אפיסטמולוגיות ולמציאות בפרט.

הסרטון

אפיסטמולוגיה ואונטולוגיה - סיכום שיעור 10.10.16

פתחנו את השיעור בקטע מתוך הספר הגיונות על הפילוסופיה הראשונית של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט.

"לפני כמה שנים נוכחתי לדעת שעוד בהיותי צעיר לימים קיבלתי כמה דעות כוזבות כאמיתיות, ושכל מה שבניתי מאז על יסודות רעועים כל כך, אי אפשר שלא יהא מסופק מאוד ובלתי בטוח. ואז החלטתי שאם ארצה לקבוע במדעים דבר מה מוצק וקיים, אצטרך לנסות בכובד ראש פעם אחת בחיי להשליך ממני והלאה את כל הדעות שעד אותם הימים האמנתי בהן, ולהתחיל שוב הכל מן היסוד. [...] עתה אפוא, כשלבי חופשי מכל דאגה, וכשמצאתי פינה שקטה שבה אוכל לשבת באין מפריע, אשתדל בכובד ראש וכבן חורין להרוס הרס גמור את כל דעותי הישנות."

בסיום המהלך (עליו נרחיב בהמשך) דקארט מגיע למסקנה: "אני חושב משמע אני קיים!"
נשאלה השאלה - מה דקארט ניסה להוכיח? רים ענתה נכון שדקארט ניסה להוכיח שהוא קיים.

מכאן למדנו שהשאלה "מה קיים?" היא שאלה אונטולוגית.

האונטולוגיה (ontos = יש, logos = תורה, היגיון) (בעברית: תורת היש, ההוויה) היא ענף מרכזי וחשוב בפילוסופיה ששואל שאלות אודות: מה קיים? מהי הישות (היקום, המציאות)? האם קיימים סוגים שונים של ישים (יש חומרי - הגוף ויש רוחני - הנפש), האם יש ישות אחת לכל הישים? האם יש אלוהים? ואם יש אלוהים האם "ישותו" של אלוהים שונה מ"ישותו" של העולם? האם ה"אין" ישנו? כיצד נברא היש? מאיפה הגיע? האם כל מה שיש קיים באופן קבוע מראש או שיש מקום לבחירה חופשית?

ענף מרכזי וחשוב נוסף בפילוסופיה הוא האפיסטמולוגיה (episteme = ידיעה, logos = תורה) (בעברית: תורת הידיעה, ההכרה). האפיסטמולוגיה שואלת שאלות אודות: מהי ידעה? כיצד הידיעה נרכשת? מהן גבולות הידיעה? מה היחס בין המציאות לידיעה (בין החוץ לפנים)? מהי אמת? כיצד ניתן להגיע אל האמת? האם האמת היא דבר קבוע? האם האמת תלויה בנו? מי קובע מהי האמת?

יש קשר הדוק בין האונטולוגיה לאפיסטמולוגיה; במוקד הדיון האונטולוגי עומד היש, ובמוקד הדיון האפיסטמולוגי עומדת ידיעת היש.

בתולדות הפילוסופיה (בעיקר המודרנית המאה ה- 17 ואילך) יש מלחמה בין האונטולוגיה לאפיסטמולוגיה על מי חשובה ממי? מי קודמת למי? הצד האונטולוגי יגיד - לפני ששואלים כיצד ניתן להכיר 'ישים' עליכם קודם לשאול מהם 'ישים'.  שכן, כיצד ניתן להכיר משהו אם אתם לא יודעים מהו. לעומת זאת, הצד האפיסטמולוגי יגיד - לפני שאתם שואלים מהו היש? או האם יש אלוהים או לא, עליכם לבדוק תחילה מה אתם יכולים לדעת או לא.

בפילוסופיה העתיקה (היוונית) העמדה הרווחת הייתה שאין בכלל הבדל בין השתיים ושתיהן אותו הדבר; מה שאנחנו יודעים זה מה שיש, ומה שיש זה מה שאנחנו יודעים. ................ מבלבל??? מעולה!!! :-)

השיעור הסתיים (למי שעדיין הצליח להפנות את הקשב) בדיון פילוסופי מרתק עם נועה. דיון שהצליח לחדד את הקשר ההדוק בין שני התחומים. ניתן לסכם את הדיון כך: אם קיימת ישות (מציאות), ואותה ישות היא אחת [וזה קשור לאונטולוגיה], הרי שהאופן שבו אנחנו מכירים ויודעים את הישות יכול להיות גם בצורה אובייקטיבית וגם בצורה סובייקטיבית [וזה קשור לאפיסטמולוגיה]. אם לדוגמא אני ונועה נראה הופעה של ביונסה. זאת המציאות שמולנו ואנחנו שתינו יחד נראה את אותו הדבר - ביונסה עומדת על הבמה ושרה. אבל האופן שבו כל אחת מאיתנו תדע את האירוע, כלומר תתפוס את האירוע הוא שונה; נועה תתייחס יותר למילות השיר ולמשמעותן, ואילו אני אתייחס יותר למה שביונסה לובשת. מכאן, שהידע שכל אחת מאיתנו תצא איתו מההופעה הוא ידע שונה. נועה סביר להניח יותר תזכור את השירים שביונסה שרה ואילו אני אוכל לספר לכם ארוכות על השמלה המהממת שלה.

"סופו של איש האמת להגיע לכלל הכרה שהוא משקר כל ימיו." (פרידריך ניטשה)

הפילוסופיה ככלי לחקר האמת

ערכה של הפילוסופיה / ברטרנד ראסל

רבים נוטים לפקפק אם יש בפילוסופיה יותר ממשחק בלתי מועיל. לימוד מדעי הטבע מומלץ לא רק בגלל השפעתו על הלומד, אלא בשל השפעתו על המין האנושי בכלל. אם ללימוד הפילוסופיה יש ערך גם בשביל אנשים אחרים מלבד לומדיה, הרי זה רק על ידי השפעותיו של לימוד זה על חייהם של הלומדים.

כדי לקבוע את ערכה של הפילוסופיה עלינו לשחרר את מחשבותינו מן המשפטים הקדומים של האדם ה"מעשי" – אדם המודה בצרכים החומריים בלבד, וסבור שבני אדם זקוקים למזון בשביל גופותיהם אבל מתעלם מן הצורך במזון גם לנפש. הטובות של הנפש חשובות לפחות כטובותיו של הגוף.

הפילוסופיה שואפת אל דעת, כשאר המדעים, על ידי בדיקה ביקורתית של יסודות דעותינו הנראות לנו כבטוחות, של משפטינו הקדומים ושל אמונותינו. אך היא לא הצליחה במידה רבה במציאת תשובות מוחלטות לשאלותיה. כל עניין שאפשר לדעת אותו ידיעה מוגדרת ומסוימת, מיד חדל להיקרא פילוסופיה ונעשה למדע לחוד. שאלות שאי אפשר לתת עליהן תשובה מוגדרת נשארות במקומן הקודם, ושארית זו נקראת פילוסופיה.

יש הרבה שאלות שכנראה תישארנה סתומות בפני שכל האדם, אלא אם כן כוחות התפיסה שלו ישתנו ויעלו על אלו העכשוויות. מתפקידה של הפילוסופיה להמשיך את העיון בשאלות אלו, ולשמור בקרבנו על רעננותה של ההתעניינות העיונית בעולם, העלולה להיעלם אם נצטמצם לתחום ידיעות הניתנות לבירור מוחלט.

מי שאין בו כלום מן הפילוסופיה עובר את החיים כפות על ידי הדעות הקדומות שמקורן בסרה ההמונית, ובדעות שבשלו ברוחו ללא השתתפות והסכמת שיקול דעתו. דברים רגילים אינם מעוררים בו שאלות, ואפשרויות בלתי רגילות נדחות על ידו בבוז. כשאנחנו מתחילים להתפלסף אנחנו מבינים שאפילו הדברים היומיומיים ביותר מוליכים אל בעיות שעליהן אי אפשר כלל לתת תשובות שלמות. אז אמנם הפילוסופיה ממעטת את הביטחון שלנו בנוגע למהות הדברים, אך במקביל היא מרחיבה את ידיעתנו בנוגע למה שהם יכולים להיות, ומראה לנו דברים רגילים באופן בלתי רגיל.

ההתבוננות הפילוסופית סוקרת את הכול ללא משוא פנים, כאשר כל קניין של דעת, אשר נקנית כשפועמת בלבו של אדם התשוקה לדעת, משמעו הרחבת ה"אני". אין זוכים בהרחבת ה"אני" כששומרים על ה"אני" כמו שהוא ומנסים להוכיח שהעולם כולו דומה לו. בהתבוננות הפילוסופית נקודת המוצא שלנו היא ה"לא-אני" בתוך אינסופיותו של העולם.

ההתבוננות הפילוסופית האמיתית מוצאת את סיפוקה בכל הרחבה של ה"לא-אני", בכל מה שמרומם את הדברים שבהם מתבונן האדם ולפיכך גם את המתבונן עצמו. השכל החופשי רואה בלי כאן ובלי עכשיו, בלי הכבלים של האמונות המקובלות.

הרוח שהתרגלה לחופש ולאי משוא פנים של ההתבוננות הפילוסופית תראה ראייה צנועה את מטרותיה ותשוקותיה כחלק מן הכול. התכונה של הרוח בתחום המעשה היא הצדק, ובתחום הרגש היא אהבה-חובקת-עולם הניתנת לדברים כולם ולא רק לאלה הנראים מועילים או נפלאים. היא עושה אותנו לאזרחי העולם ולכן הינה החירות האמיתית של האדם.

*************************************************************************

ראסל שואל - מהו ערך הפילוסופיה ולשם מה עלינו לעסוק בה ?

דווקא היום, שהשפעת המדע והעסקים המעשיים גדולה כל כך, חשיבות השאלה גדולה מתמיד, עקב נטיית רבים לפקפק בה ולחשוב, כי היא לא יותר ממשחק בלתי מועיל .

ערכה של הפילוסופיה נמצאת אך ורק בין "טובות הרוח", וגלויה רק לאלו שאינם אדישים לקיומה ולא רואים בה בזבוז זמן .

האדם "המעשי", הוא אדם המודה בצרכים חומריים בלבד, אך מתעלם מהצורך למזון "בשביל הנפש" . גם אם העוני והמחלות היו מגיעים לקיצם, טוען ראסל, עדיין היה צורך בהרבה מאוד בשביל להפוך לחברה בעלת ערך, שכן בעולם בו אנו חיים חשובות טובות הנפש בדיוק כמו טובות הגוף .

הפילוסופיה, שואפת קודם כל אל הדעת. דעת שהיא פרי בדיקה ביקורתית של יסודות דעותינו, גם אלו שנראות לנו בטוחות ביותר, של דעות קדומות ושל אמונותינו .

הפילוסופיה לא הצליחה כל כך לענות על השאלות שהעמידה לפניה, אם כי בכך טמון סוד קיומה . השאלות שאין בכוחנו לענות עליהן תשובה ברורה-  נקראות פילוסופיה .

ברגע שנדע ידיעה כלשהי בביטחון ונצליח להגדירה, באותה רגע תחדל להיקרא פילוסופיה ותהפוך למדע.

תפקידה של הפילוסופיה להמשיך את העיון בשאלות הללו ולשמור על התעניינות בה, שכן היא עלולה להיעלם אם נבחר לצמצם את עצמנו בתוך גבולות הידיעות הברורות לנו, הניתנות להוכחה מוחלטת . יש לראות את ערכה של הפילוסופיה במידה רבה בעצם אי-הודאות שבה. 

לעיני אדם אשר אין בו מהפילוסופיה, טוען ראסל, נוטה העולם להיות מוגבל, סופי וברור, כאשר עבור זה שבוחר להתפלסף, גם הדברים השגרתיים ביותר יכולים להעלות בו תהיות שתשובתן לא שלמה . וכן, למרות שאין באפשרות הפילוסופיה לענות על שאלות אלו, היא מאפשרת לנו להרחיב את אופק מחשבותינו ומשחררת אותנו מההרגל . על ידי כך שהיא מורידה את ביטחוננו בנוגע לוודאיותם של דברים, היא בעצם מגבירה את מחשבותינו לגבי מה שהם יכולים להיות .

מחוץ לתועלת של הוצאתו מדפוס מחשבה קבוע מראש, תועלתה העיקרית של הפילוסופיה, בכך שהיא משחררת את האדם משאיפותיו המצומצמות והאישיות . הפילוסופיה מאמינה, כי על האדם להרחיב את "האני" שלו על ידי קניין הדעת, ולא להסתפק בשמירתו כפי שהוא .

 רוח כזו, תראה ראייה צנועה את מטרותיה ותשוקותיה כחלק מהכלל . היא לא תהיה קטנונית מכיוון שהיא תראה את צרותיה ושמחותיה כחלק קטן ממערך גדול בהרבה, ולכן הפילוסופיה לא תרחיב רק את מחשבותינו אלא גם את מעשינו ורגשותינו . זוהי החירות האמתית של האדם .

ארבע תשובות לשאלה: "מה זה השטויות האלה פילוסופיה?"

פילוסופיה Philosophy  מיוונית – אהבת החכמה (Philo  = אהבה, sophia = חכמה)

• פיתגורס (מאה 6 לפנה"ס) ענה לשאלה 'האם לדעתו הוא חכם?' בתשובה: "אינני חכם, אני אוהב חכמה."

• סוקרטס (מאה 5 לפנה"ס) הנחשב לאבי הפילוסופיה המערבית, טבע את המשפט: "דע את עצמך והפילוסופיה תרד אליך מן השמיים."

• אריסטו (מאה 4 לפנה"ס, תלמידו של סוקרטס) ענה על השאלה 'מיהו פילוסוף?' במשפט: "כל בני האדם שואפים מטבעם לדעת." (מתוך: מטאפיסיקה א')

• ברוך שפינוזה (המאה ה-17, פילוסוף יהודי-הולנדי) טען כי לפילוסופיה אין שום מטרה מלבד האמת.

פתיחה - הסרת מסיכות

שיעורי הפילוסופיה יבקשו מכם להסיר את המסכות. "הכל מותר" – במרכאות, כי זה במסגרת הגבולות שניתנים (דרישות המקצוע וכללי ההתנהגות). כלומר, שיעורי הפילוסופיה יאפשרו לכם, אם תרצו (כי זה תלוי בכם ובפעולות שלכם), להיות מי שאתם – ללא מסיכות. לשאול את כל השאלות (ללא אף סלקציה וחוסמים), להביע כל דעה (בצורה מכבדת), להסכים/לא להסכים, להתווכח, להציע אלטרנטיבות אחרות (הכל אפשרי)...

1.      דרישות המקצוע:

§         השתתפות פעילה בכיתה.

§         השתתפות רציפה בבלוג שילווה את השיעורים.

§         הגשת עבודות.

§         עמידה בכללי ההתנהגות של המקצוע (שחלקם תקפים גם למקצועות אחרים ובכלל).

2.      כללי התנהגות בשיעורים:

§         אין שאלות שאסור לשאול!!! להיפך. ולכן, אנחנו נותנים מקום לכל שאלה ומכבדים את השואל. לא מלגלגים ומזלזלים בו ובשאלה שלו.

§         תרבות דיון – שיעורי הפילוסופיה והבלוג במהותם יהיו מבוססים על דיונים ולכן חובה לשמור על תרבות דיון. כלומר, נותנים לכל דובר לסיים את דבריו, מדברים בשפה נאותה ומכבדת, מדברים בטון דיבור מאוזן ונעים, מפרגנים זה לזה.

§         בלוג – את המקצוע ילווה בלוג (בניהולה של המורה), שיתעדכן מדי יום (זה גם תלוי בכם). הבלוג יכיל את כל חומרי הלימוד, תכנים מעשירים מעולם הפילוסופיה וישאף לקיים ולפתח דיונים.

·         חובה להירשם לבלוג.

·         ההשתתפות בבלוג היא חלק בלתי נפרד מדרישות המקצוע ומהציון.

·         אתם מוזמנים להעלות לבלוג תכנים שונים שנראים לכם רלוונטיים, אך זה חייב לעבור את אישור המורה (יש לשלוח לי במייל קישור ולקבל את אישורי).

·         חובה לשמור על שפה נאותה ומכבדת בבלוג. לא ללגלג, לזלזל, לקלל...

      רצוי מאוד לבוא עם ראש פתוח לשיעורי פילוסופיה. להשתחרר מדעות קדומות, מסטיגמות, מדברים שאתם חושבים שאתם יודעים וזאת מתוך כוונה להתנסות במשהו חדש שיש אפשרות גדולה מאוד שיעשיר וירחיב את עולמכם.

פילוסופיה = [לא רק] אהבת החוכמה

האדם החושב הוא אחד הפסלים המפורסמים ביותר של הפסל הצרפתי אוגוסט רודן (1840-1917).

הפסל עשוי מברונזה. תחילת בנייתו החלה בשנת 1880 והוא הוצג לציבור בשנת 1904.

כיום הוא מוצג במוזיאון הצרפתי לאומנויות שבפריז.
במרוצת השנים, הפך הפסל לסמל לרוחו של האדם במאה ה-19, אותו אדם העוסק בחקר העולם ועצמו, האינטלקטואל המוביל את האנושות.
בפסל איש ערום ב"תנוחה פילוסופית"; יושב על אבן, ראשו מורכן, הוא נשען על יד אחת וידו השנייה על ברכיו, מצחו מקומט, עיניו שקועות, שפתיו קמוצות, נחרי אפו רחבים. כל גופו מתוח כאילו גם הגוף שותף בחשיבה. השרירים והעצמות בולטים מהמאמץ של התנוחה ושל החשיבה. 
על הפסל אמר רודן:  "מה שעשה את ההוגה שלי חושב זה שהוא אינו חושב רק במוחו, במצחו המקומט, בנחירי אפו ובשפתיו הקמוצות, אלא גם בזרועותיו השריריות, בגבו, ברגליו ואפילו בבהונותיהם."
על קברו של רודן הוצב, לפי בקשתו, העתק עשוי ברונזה של פסל זה.